כשההחלטה הטובה נכשלת: על הדרך הארוכה והקצרה
הרב אפרים ארנברג מסביר למה דיאטות, השכמות מוקדמות והבטחות לא לכעוס נשברות כל כך מהר, ולמה עבודה על המנגנון הפנימי מובילה דווקא לחיים טבעיים יותר.
כשהרב אפרים ארנברג היה ילד, היה לו כלב בשם פיקו. הכלב ברח מהבית שוב ושוב, ולפעמים חזר פצוע אחרי מכות עם כלבים אחרים. הרב זוכר עד היום את הפליאה שהרגיש אז: צריך להציל את הכלב מעצמו, ואי אפשר פשוט להסביר לו שזה לא כדאי לו.
הסיפור הזה, בגרסה מעט שונה, פותח את הספר "לצוד פרות קדושות". בשיעור מספר הרב למה בחר לפתוח דווקא בכלב. אחת הקוראות של כתב היד יעצה לו לפתוח במשהו שמרחיק את הנושא מהקורא, כדי שהקורא לא ירגיש שהספר הוא כתב אישום נגדו. קל לצחוק על כלב טיפש. רק אחר כך, בשקט, אפשר לשאול: ואיפה אני עושה בדיוק את אותו הדבר?
הרב קושר את הכלב לסיפור מהגמרא, שספר התניא מזכיר כבר בדף השער שלו. רבי יהושע בן לוי פגש ילד בדרך ושאל אותו איך מגיעים לעיר. הילד ענה שיש דרך אחת קצרה וארוכה, ודרך אחרת ארוכה וקצרה. רבי יהושע בן לוי בחר בדרך הקצרה. הוא הגיע מהר לקרבת העיר, ושם נתקע מול גינות, פרדסים וחומות. הוא חזר אל הילד והתלונן, והילד ענה לו: "אמרתי לך שהיא קצרה אבל ארוכה" (05:07).
המוסר הפשוט מוכר לכל ילד: הדרך שנראית קצרה מתארכת בסוף, והדרך שדורשת יגיעה היא זו שמביאה אותך אל העיר. הרב מוסיף דיוק. בגמרא מדובר בשתי דרכים, אבל בתניא "דרך ארוכה וקצרה" היא דרך אחת, הדרך הנכונה: היא נראית ארוכה, ובאמת היא קצרה.
הפרה הקדושה: ההחלטה הטובה
מהי הדרך הקצרה בחיים שלנו? לפי הרב ארנברג, זו ההחלטה הטובה. מי שרוצה להשתפר נמשך באופן טבעי אל הנקודה שבה האישיות שלו פוגשת את המציאות הכי מקרוב. אני אחליט לקום מוקדם. אני אעשה דיאטה. אני אבדוק את הספרים בעסק פעם בחודש. כך אנחנו רגילים למדוד גם עסק: רוצים לראות את התוצאה במאזן בסוף החודש.
הרב מדגיש שאין בזה שום בעיה עקרונית. מי שהחליט לעשות דיאטה והצליח, מצוין. הוא מזכיר שהרבי מליובאוויטש אהב מאוד החלטות טובות, אף שזקני החסידים התקשו עם זה בהתחלה. הבעיה היא עובדתית בלבד: זה פשוט לא תמיד עובד. ובלשונו של הרב: "הדבר היחיד שיש יותר מסוגים של דיאטות זה החלטות על דיאטות" (11:07).
למה זה לא עובד? כי כל דפוס שאנחנו חיים בתוכו, מה אנחנו אוכלים, מתי אנחנו מתעצבנים, ממה אנחנו מתרגשים, נוצר על ידי מנגנון פנימי. יש סיבה מאחורי המצב הקיים. מי שמתמקד רק בתוצאה מנסה לקחת אותו אלגוריתם ולהפיק ממנו תוצר אחר. הרב משתמש בדימוי חד: אם יש לך מכונה שמכינה בירה, יהיה קשה מאוד להוציא ממנה יין. מי שמאחר כל החיים, משהו רץ אצלו ומייצר את האיחור.
הרב לא אומר זאת באופן מוחלט. לפעמים החלטה כן מצליחה. אבל בלי להסתכל אחורה ולהבין מה מוליד את ההתנהגות, לא סביר לצפות לתוצאה אחרת.
הפרדוקס של הטבעיות
אם כך, למה אנחנו ממשיכים לקפוץ אל התוצאה? ההסבר המקובל הוא שכולנו רוצים תוצאות מהירות. הרב מציע הסבר עמוק יותר (15:04): האדם לא רוצה לערער הנחות עמוקות בנפש שלו. הקפיצה אל התוצאה אומרת בשקט, בלי שנשים לב: ככה אני, ככה עשו אותי, זה טבעי. נשאר רק למשוך בהגה. לפתוח את מכסה המנוע ולהחליף מנוע, את זה לא עושים.
הזרימה הטבעית של החיים יקרה לנו מאוד. ההצעה להפוך את החיים לפרויקט של שיפור עצמי נשמעת מלאכותית ואפילו מעצבנת. הרב מודה שגם הוא כמעט אף פעם לא התעכב מול מדף ספרי העזרה העצמית בחנות.
וכאן מגיע הפרדוקס. מי שרוצה לא להתעצבן בבית ואוסף עצות כדי להתאפק, בעצם אומר: אני אדם עצבני עם פתיל קצר, וזה מה יש. מי שעושה דיאטה רק בקצה, משאיר את המנגנון כמו שהוא. המנגנון ממשיך להוביל אותו אל המקרר, והוא ממציא תחבולות כדי לעצור את עצמו. גם כשזה מצליח, הוא חי כל הזמן רעב, חסר ועצבני.
כלומר, דווקא מי שלחוץ לשמור על הטבעיות שלו חי חיים לא טבעיים של מאבק מתמיד. ומי שמוכן להתעמת עם הטבע הראשוני שלו, למרות שזה לא נוח, מגלה שהשינוי מגיע מעצמו. כפי שהרב מנסח זאת: "אם אתה מכייל את האלגוריתם, אז התוצר מגיע מעצמו" (23:49).
לא כל ויתור על פיצה הוא אתכפיא
בחסידות יש שני מושגים: "אתכפיא", לכפות את עצמך ולהתגבר, ו"אתהפכא", שינוי פנימי של הטבע עצמו. הרב מבהיר שהספר לא נגד אתכפיא. אל תאכל את העוגה, זה טוב. אבל אם זה לא מחזיק, זה לא אמור להפתיע.
ויש כאן דיוק חשוב. הרב מתאר מגש פיצות שמגיע לישיבה, מול שלושים בחורים בני שש עשרה. אם הוא לא קופץ על הפיצה כי זה לא מתאים לתדמית שלו, זו לא אתכפיא. להפך: לקפוץ כמו בחור בן שש עשרה היה דורש ממנו התגברות גדולה יותר. וכך גם מי שמוותר על פיצה רק כדי להיות רזה, או מי שהתלבט בין פיצה להמבורגר ובחר בהמבורגר. "לא כל פעם שלא אוכלים פיצה זה אתכפיא. השאלה מה זה מחזק בנפש" (39:22).
התגברות אמיתית היא זו שמערערת את ההנחה השקטה שמה שבא לי הוא מה שעושים. ילד שתמיד מרים יד בכיתה יכול לגלות שלא חייבים לדבר גם כשיש מה להגיד. אם השתיקה מערערת את האימפולסיביות שלו, זו אתכפיא. אם הוא שותק כי לדעתו כל השאר לא שווים את המילים שלו, זה רק עוד חלק מאותו אלגוריתם.
מה זה אומר ביום יום
הרב לא מציע לוותר על החלטות טובות. הוא מציע לשאול לפני כל החלטה: איזה מנגנון מייצר את ההתנהגות שאני רוצה לשנות? ומה הוויתור הזה יחזק בתוכי?
הוא גם טוען שהדרך הארוכה היא דווקא הנגישה יותר. כשילד מתלבט בין לימודים לעבודה, קשה מאוד להכריע מה הוא צריך לעשות. קל הרבה יותר לומר אילו שיקולים היינו רוצים שיהיו לו. כך גם מול הפיצה: קשה להכריע לאכול או לא לאכול, וקל יותר להבין מה עובר עליי ולכייל זאת בעדינות.
ואין כאן מקום לייאוש. כולנו הולכים לפעמים בדרך הקצרה, גם רבי יהושע בן לוי הלך בה. המטרה היא לשים לב, לא להיבהל, ולעשות פרסה.
לקראת סוף השיעור מביא הרב דימוי של מנוע. מערכות רבות בעולם עברו מדלקים כבדים, עם הרבה חיכוך ופסולת, למערכות שבהן מעט אנרגיה מייצרת הרבה תנועה. "המערכת היחידה שלא התייעלה ככה זה הנפש" (48:11). אותה אנחנו עדיין מריצים על דלק כבד, עם עליות וירידות, חיכוכים ותסכולים. כמו ברכב חשמלי, מי שמעדן את המנגנון מגלה בסוף לא רק חיים נעימים יותר, אלא גם יעילים יותר. ובאמצע, כמו רכב במוסך, אולי תהיה תקופה שבה הכל מושבת לזמן מה.
השיעור המלא פותח את הספר ואת כל המהלך שלו. כדאי לצפות בו ולשמוע את הרב ארנברג מסביר בעצמו למה הדרך הארוכה היא בעצם הקצרה.