דילוג לתוכן הראשי
לצוד פרות קדושותשיעורים נלווים לספר
לכל המאמרים

הפסל שאנחנו סוחבים: על גאווה, עצבות ופחד

הרב אפרים ארנברג הופך משפט אחד מסוף "פרק בעבודת ה'", ומגלה דרכו מה מעייף אותנו, מה מעציב אותנו ולמה העתיד נראה לנו מר.

מבוסס על שיעור 4: שיעור למי שכבר חטף מהחיים5 דק׳ קריאה

נסו לדמיין רגע כזה: אתם תקועים במעלית. יש הפסקת חשמל, הטלפון לא עובד, ואין עם מי לדבר. אין משימה, אין פודקאסט, אין עבודה. נשארים רק אתם.

הרב אפרים ארנברג קורא למה שנשאר מאיתנו בלי כל התוספות "הנטו" של האדם. הוא מתאר אותו כ"מקום מאוד רזה" (08:43). רובנו לא אוהבים לשהות שם. גם החלום לשבת על חוף בתאילנד עם פינה קולדה, הוא אומר, מתחיל אחרי חצי שעה או שעה להרגיש ריק מאוד (09:42). אז אנחנו ממלאים את הזמן בחברים, בעבודה וברעש.

השיעור הרביעי בסדרה עוסק במה שקורה אחרי הבריחה הזאת, ובמחיר שאנחנו משלמים עליה.

משפט אחד, הפוך

הספר "לצוד פרות קדושות" פותח בתיאור של "הטבע הראשון" של האדם. בשיעור הזה הרב ארנברג מגלה מאיפה בא התיאור. הוא לקח את המשפט המסכם של המאמר "פרק בעבודת ה'" של הרב יצחק גינזבורג, והפך אותו על הראש. המשפט מתאר מה קורה למי שהולך בדרך הזאת: "גאווה נשברת, עצבות מתבררת ופחד נמתק" (02:58).

אם זה המצב המתוקן, ההיפוך שלו מתאר את המצב שלפני התיקון. ההפך משבירה הוא תחזוקה, ולכן הגאווה מתוחזקת. ההפך מבירור הוא עמימות ובלבול, ולכן העצבות נשארת מעורפלת. ההפך ממתוק הוא מר, ולכן הפחד מריר (04:07). העיקרון פשוט: אם מבינים מה מתקנים, מבינים מה היה צריך לתקן.

גם שלושת הפעלים אומרים משהו. לשבור זו פעולה טוטלית, כמו לזרוק מהחלון. לברר זה לעשות סדר בדבר שיש בו טוב ורע מעורבבים, כמו במלאכת בורר בשבת. להמתיק זה עדין עוד יותר. הרב משווה זאת לטיבול של מאכל: "זה כמעט טוב, רק צריך איזה המתקה קטנה" (14:18).

שלושה מחירים לתדמית

כאן נמצאת הפרה הקדושה. רובנו מניחים שתדמית יציבה היא דבר שאנחנו צריכים: תשובה מוכנה לשאלה "מי אני". אני מלמד, אני הורה, אני עובד. הרב ארנברג לא פוסל את זה. כשמשתתף שואל אם זה לא טוב לפעמים, הוא משאיר את השאלה פתוחה ומסביר שהוא רק מתאר תופעה (16:00). אבל הוא מצביע על מה שהתדמית עולה לנו.

המחיר הראשון הוא תחזוקה. ברגע שאני מייחס לעצמי ערך שהוא אפילו קצת יותר מהנטו שלי, יש פער מובנה בין הסיפור שלי לבין המציאות. המציאות מחזירה הד חלש מעט ממה שציפיתי. לכן רצה בראש "קריינות" שמגינה על הסיפור: "הוא לא הבין אותי", "הוא בטח היה עייף" (21:34). היא רצה ברקע כל הזמן. כשמישהו חותך אותנו בכביש או כשיש ויכוח בבית, היא כבר ממציאה תאוריות שלמות כדי להצדיק אותנו. התוצאה בנפש היא עייפות ושחיקה. בספר יש ציור של אדם שסוחב פסל של עצמו (28:08).

המחיר השני הוא סדקים. לא כל פער אפשר לתווך. לפעמים אני מתפרץ, או אומר משפט לא במקום, והפרסונה לא מחזיקה מעמד. אז באים הדכדוך והתסכול, "הדאונים של החיים" (29:44). זו נחיתה לקרקע אחרי ניפוח.

הרב נותן דוגמה מעצמו. הוא מספר לעצמו שהוא רב משפיע שכותב ספרים. מספיק שמישהו לא מתלהב מהספר, והנרטיב בראש מתחיל לרוץ. אבל הנרטיב לא מכסה הכול, ומה שלא מכוסה מרגיש רע (30:24).

המחיר השלישי הוא, לדבריו, החלק החשוב ביותר בספר ובחיים: המצבור.

כשהפסיכולוגיה כותבת את האמונה

אנחנו יצורים רציונליים. אנחנו מפתחים תפיסות עולם, גם אם מעולם לא שמענו את המילה "תיאולוגיה". הרב ארנברג טוען שהחוויה הפסיכולוגית של היום יום מעצבת, לאורך זמן, את תפיסת העולם שלנו (32:22).

הדוגמה שלו: מי שכתב כמה ספרים, והתגובות היו תמיד קצת פחות ממה שחשב שמגיע, לא נשאר רק מאוכזב. הוא מפתח ציניות: אנשים אף פעם לא יעריכו כמו שצריך. בספר הבא הוא כבר מניח מראש שלא ייהנו (33:59).

ומשם זה ממשיך. כדי להצדיק את עצמי אני משתכנע שהשכן והבוס לא ישרים. אחר כך, שכל הבוסים כאלה. ואחר כך, שהאנושות כולה כזאת. מי שדתי מתחיל להרגיש שהקב"ה הוא "טיפוס קפדן" שמחפש אותו (36:04). מי שאינו דתי חווה את העולם כמנגנון קר ומנוכר.

והחלק המטריד הוא שאנחנו חווים את כל זה כהיגיון טהור. הרב עצמו מגדיר זאת טענה רדיקלית, אולי אפילו רדיקלית מדי (37:23), ומסכם: "הפסיכולוגיה שלנו מעצבת עבורנו מה אנחנו מגדירים כרציונל" (50:18).

לכן החרדה מן העתיד מחמירה עם השנים. ילד נוטה לאופטימיות או לתמימות. ככל שרצים יותר זמן על אותו אלגוריתם, נעשים ציניים יותר. בלשונו: "ככל שאני יותר זקן, אני יותר ציני, יותר מריר" (46:57). זה הפחד המריר שבמשפט ההפוך.

כאן, לדברי הרב, ההבדל בין הספר לבין ספר חסידות קלאסי. ספר חסידות רגיל עוסק באמונה כדי שהיא תחלחל לפסיכולוגיה. הספר הזה הולך מלמטה למעלה: הוא מתחיל בחוויה האישית, ובודק איך היא מקרינה על תפיסת העולם (39:27).

לא לחכות לטלטלה

אם כך, אולי טלטלה גדולה תעיר אותנו? הרב ארנברג אומר שלא. כשהסיפור שלנו מאוים, הנפש לא מרפה. היא משקיעה עוד יותר כוח כדי להגן עליו. ברגע שבו מישהו בבית בטוח ש"עכשיו הוא סוף סוף יבין" (45:04), זה בדיוק הרגע שבו מתבצרים הכי הרבה.

ובמילים חדות: "לחשוב שמנסיבות קיצון יוצרים פיכחון זה פשוט עובדתית אף פעם לא נכון" (43:41). הוא מוסיף שתמיד יש חריגים, אבל המגמה הכללית ברורה.

זה לא אומר שאנחנו נעולים. "זה לא מעגל סגור, זה לא דטרמיניסטי", הוא אומר (41:40). הוא מאמין, וגם רואה, שאנשים יוצאים ממעגלים. אבל זה לא יקרה מעצמו (42:16). האדם צריך ליזום משהו בתוך הנפש.

מה זה אומר ביום יום? הצעד הראשון שעולה מהשיעור הוא לא לברוח מהנטו, ולאפשר לו להיות קצת יותר ברור, גם כשזה מאכזב. לשים לב לקריינות בראש, ל"הוא לא הבין אותי", ולראות כמה היא עובדת בשבילנו.

האידיאל הוא להפוך את כל האלגוריתם: לשבור את התדמית, לברר את הנטו ולהמתיק את העתיד. אבל כמו בגוף, הרב מציע להתחיל ביעד צנוע יותר: להאט את הדעיכה. קצת פחות תחזוקה, קצת פחות סדקים, קצת פחות מרירות (52:44).

בסוף השיעור הרב מספר שכאשר שאלו אותו מי קהל היעד של הספר, הוא ענה: לא מתחת לגיל 25 בערך. לא כי הספר קשה, אלא כי הוא "מפוכח מדי" (56:54). צריך להכיר את הקריינות ואת העייפות מבפנים כדי להנהן. אם הנהנתם תוך כדי קריאה, השיעור המלא מחכה לכם.